ביאור:בראשית ז ב
בראשית ז ב: "מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה תִּקַּח לְךָ שִׁבְעָה שִׁבְעָה, אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ, וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר לֹא טְהֹרָה הִוא שְׁנַיִם, אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ."
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:בראשית ז ב.
מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה תִּקַּח לְךָ שִׁבְעָה שִׁבְעָה[עריכה]
הַבְּהֵמָה[עריכה]
היום המילה "בְּהֵמָה" מוגדרת: "בעל⁻חיים אוכל עשב ... פרה, עז, סוס וכד'" (מילוג).
בסיפור יוסף נאמר: "וַיָּבִיאוּ אֶת מִקְנֵיהֶם אֶל יוֹסֵף, וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף לֶחֶם בַּסּוּסִים וּבְמִקְנֵה הַצֹּאן וּבְמִקְנֵה הַבָּקָר, וּבַחֲמֹרִים, וַיְנַהֲלֵם בַּלֶּחֶם בְּכָל מִקְנֵהֶם בַּשָּׁנָה הַהִוא... כִּי אִם תַּם הַכֶּסֶף וּמִקְנֵה הַבְּהֵמָה אֶל אֲדֹנִי" (ביאור:בראשית מז יז-יח). ניתן להבין ש'מקנה הבהמה' היו חיות הבית מבויתות ששימשו לעבודה, אכילה או להקרבת קורבנות. חיות בית בוייתו מחיות בר, וסביר שגם החיות הללו היו בהמות.
הבהמות מתחלקות למעלות גרה ומפריסות פרסה, שהן טהורות, ואלו שאינם מפריסות פרסה או אינם מעלות גרה, אינן טהורות. סביר שגמלים ופילים גם נחשבו לבהמות. מעמדם של ארנבות, כלבים וחתולים, כחיות בית בשרות האדם, אינו ברור אם הם נכללים בבהמות, אבל סביר שיונקים שאינם מבויתים, כמו עכברים, עטלפים, קופים, נמרים, דובים וכד', אינם בהמות אפילו אם אנשים צדו אותם, וקנו ומכרו אותם.
הַבְּהֵמָה טְהֹרָה[עריכה]
המילה "הַבְּהֵמָה טְהֹרָה" אינה מוגדרת בספר בראשית. סביר שנוח ידע במה מדובר, ואלוהים לא היה צריך להסביר לו: חיה טהורה היא חיה שמותר לאכול ולהעלות קורבן. הבל הקריב לאלוהים "מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן" (בראשית ד ד), כך שגם הוא ידע מה מתאים לקורבן בלי שאלוהים הסביר לו. על נוח נאמר: "וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַיהוָה, וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהוֹר, וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּחַ" (בראשית ח כ), ללא צורך בהסבר מה זאת בהמה טהורה. גם יצחק הנער שאל: "וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה" (ביאור:בראשית כב ז), ואלוהים שלח איל לעקדה (ביאור:בראשית כב יג).
נוח הקריב מהחיות הטהורות, אבל לנו לא ידוע מה הוא הקריב, ואם מה שהיה טהור בעיניו, הוא גם טהור כמוגדר בספר ויקרא.
- 'טהור' פרושו נקי:
- "הָסִרוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּתֹכְכֶם וְהִטַּהֲרוּ וְהַחֲלִיפוּ שִׂמְלֹתֵיכֶם" (ביאור:בראשית לה ב).
- "וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר" (שמות כד י).
- "בַּמַּיִם יוּבָא וְטָמֵא עַד הָעֶרֶב, וְטָהֵר" (ויקרא יא לב).
- "וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְטָהֵר" (ויקרא יג ו).
אלוהים הורה למשה ואהרון מה זאת חיה טהורה שמותר לאכול אותה, ככתוב: "כֹּל מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע פְּרָסֹת, מַעֲלַת גֵּרָה, בַּבְּהֵמָה, אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ" (ויקרא יא ג), ובהמשך הוא מגדיר חיה 'טהורה': "וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים, כִּי קָדוֹשׁ אָנִי ... לְהַבְדִּיל בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר, וּבֵין הַחַיָּה הַנֶּאֱכֶלֶת, וּבֵין הַחַיָּה אֲשֶׁר לֹא תֵאָכֵל" (ויקרא יא מה,מז).
שִׁבְעָה שִׁבְעָה, אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ[עריכה]
אלוהים הורה לקחת שבעה זוגות מהחיות הטהורות, ורק זוג מאלו שאינן טהורות.
חז"ל הסבירו שנדרשו יותר חיות טהורות כי הם שימשו לקורבן ולאכילה, ולכן אלוהים הביא כמות גדולה יותר כדי שיתרבו מהר.
אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ[עריכה]
כמובן לא היה טקס נשואין לחיות, והם היו זוג אבל לא 'איש ואשתו'. בכל החיות נאמר: " וּמִכָּל הָחַי מִכָּל בָּשָׂר שְׁנַיִם מִכֹּל תָּבִיא אֶל הַתֵּבָה, לְהַחֲיֹת אִתָּךְ - זָכָר וּנְקֵבָה יִהְיוּ" (ביאור:בראשית ו יט). אלוהים לא העניק לכל החיות את התואר 'איש ואשתו'. אולם בבהמות הטהורות ושאינן טהורות אלוהים הוסיף 'איש ואשתו' ולא רק זכר ונקבה.
- אלוהים מראה את העדפתו שכל בהמה תחיה עם בן זוג אחד לחייהם, כאיש ואישתו, ולא בריבוי נשים, או גברים.
- אלוהים הרשה לבהמות הטהורות ושאינן טהורות לבחור את בניי זוגם. וכך המילה "וְאִשְׁתּוֹ" מראה שהחיות החליטו, ולא נוח או אלוהים.
ניתן להבין שאלוהים העניק חופש בחירה גם לבהמות ולחיות.